מלך ביופיו

מי היה מאמין שעד המאה ה- 17 סברו חכמי העולם שכבר ביומו הראשון קיים העוּבר כאשר כל איבריו קיימים, פצפונים, ורק גָדֵל וגָדֵל (= פְּרפוֹרמאציה). רק במאה ה- 18 עלה הרעיון, הנכון, שהגוף של התינוק מתפתח (= אפּיגֶנֶזה). "על שלוש שכבות העובר קיים", מהם מתפתחים האיברים, ואלו הן השכבות:

1) אקטודרמה - ממנה מתפתחים העור, בלוטות העור, השערות, הציפורניים, עדשות העין, מערכות העצבים, ועוד.

2) מסודרמה - ממנה מתפתחים כל מערכת העצמות, מערכת השרירים, תאי הדם, בלוטות מין, ועוד.

3) אנטודרמה - האחראית על הציפוי האפיתלי של כל מערכת כלי העיכול (כבד, לבלב, בלוטת התריס).

שלושת השכבות הללו הן "אבות כל הרקמות שבגוף המושלם, וכרגיל, כל אחת מהן יוצרת רקמות אופייניות לה" (אנציקלופדיה עברית).

עכשיו, קצת על איך שאני נראה לאחר מספר שבועות. לשם כך נשתמש בציטוט מהמדרש (ויקרא רבה יד ח): "תחילת ברייתו דומה לרשון, ב' עיניו כב' טיפין של זבוב, וב' חוטמין כשתי טיפין של זבוב ושתי אוזניו כשתי טיפין של זבוב ושתי זרועותיו כשתי חוטין של זהורית. פיו דומה לשעורה. גווייתו כעדשה ושאר אבריו מצומצמים (=מוסתרים) בו כגולם... כיצד הוולד שרוי במעי אמו? מקופל ומונח כפנקס, ראשו מונח לו בין ברכיו, שתי ידיו על שתי צדעיו, שני עקביו על שני עגבותיו". המדרש מוסיף ומתאר: "פיו סתום, טיבורו פתוח ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. יצא לאוויר העולם  - נפתח הסתום ונסתם הפתוח" ("שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת" (נידה ל ב)). כל מילה בסלע (על מדרש זה כתבו באנציקלופדיה העברית שיש בתיאורים שבו "כמה פרטים מפתיעים בדיוקם").

שבוע 4:

הלב שלי עדיין לא בוגר. הוא סוג של "תפיחה קטנה מלאה דם" (לקסיקון כרטא). בנוסף, הלב לא נמצא כלל בתוך הגוף שלי אלא מחוצה לו. רק בשבוע הבא, החמישי, יהיו לי ארבעה מדורים בלב. או אז, צידי הגוף שלי יגדלו, יתקמרו כלפי מטה ויעטפו את ליבי לתוכי. האורך שלי (תופים בבקשה...): חצי סנטימטר. והמשקל שלי: 0.02 גרם.  

שבוע 5-6:

היום ה- 41. פנקסי היקר, אני מאחל לעצמי מזל טוב! אני נחשב כבר "בן אדם". הלב המכובד שלי התחיל לפעול. לא סתם נאמר: "לב טהור ברא לי אלוקים", ומיד אחר כך "ורוח נכון חדש בקרבי" (תהלים נא יב). הלב שלי פועל בקצב מהיר: הדופק שלי נע בין 120 ל- 160 פעימות לדקה. רק שתבינו מושגים, כשאבא שלי רץ ריצה מהירה משך 5 דקות הוא מגיע ל 120 פעימות לדקה; ואני מצליח להגיע לרמה כזו בלי לרוץ אפילו מטר!

אכן, לא רק ליבי הקט החל לפעום היום - אף המוח שלי החל לשדר גלים חשמליים (פרופ' דיויד ליגר, "המשחקים בחיים, 1983). אגב, ידיעה מחשמלת: עוצמת הגלים החשמליים החולפת בראשי היא בעוצמה של מיליונית הוולט! כבר חז"ל אמרו (נידה ג ז) "המפלת ליום ארבעים - אינה חוששת לוולד; (אך המפלת) ליום ארבעים ואחד - תשב לזכר ולנקבה ולנידה". אם כן, מאז היום ה-41 ראויה אימי להיקרא "אם" - אם בגימטרייה  שווה 41, שכן, מיום זה אני נחשב באמת חי. אמנם, משקלי חצי גרם, אך בכל זאת: אני חי. ארכי בסך הכל סנטימטר ושני מילימטר, כמו אורך של שני גרגרי אורז פרסי (אין בכך הודאה בנטיותיי הקולינריות); יש לי ראש גדול - חצי מאורכי, שהוא סך הכל 3.5 ס"מ (שכן אני מקיים את הציווי המוסרי להיות "ראש גדול"), צוואר, גפיים קטנות מאוד.כמו כן, נוצרו בגופי שקעים שבעתיד יתהוו לפה שלי ולפי הטבעת. נוצר צינור העיכול בשלמותו.

שבוע 8:

הצלחתי להרים את היד ולהצמיד אותה לפרצופי. אמנם אני פטור מ"קריאת שמע", אבל צריך להתכונן. השלד שלי מושלם אך עשוי סחוס. אגב, העצמות שלי לא מסתיימות להיבנות אפילו עד החודש התשיעי אלא רק כמה שנים אחרי הלידה. לא סתם אמרו חכמים (ויקרא רבה יד ט): "אמר רבי אבהו: טובה גדולה עושה הקדוש ברוך הוא עם אישה זו בעולם הזה, שלא התחיל בצורת הוולד בגידים ועצמות. שאילו התחיל כן - היה מבקיע כריסה ויוצא".

שבוע 10:

עד היום הייתי בבחינת "דומם", באופן יחסי, והשבוע התחלתי להתנועע. קצת פעילות גופנית לא תזיק לי. אני יודע לפתוח ולסגור את הפה. לעיל סיפרתי לכם מהו המשקה שלי פה בבטן.

שבוע 11:

נפתח בברכה לכבוד הכבד שלי (עליו נאמרה ההלצה "אל תהיה כבד"...) שהואיל בטובו להתחיל לפעול. אל תזלזלו בו, יש לו 3 תפקידים עיקריים וחשובים: (1) ייצור דם וסינונו; (2) סיפוק גלוקוז לתאים וייצור שומנים; (3) הפרשת מיצי מרה (אחראים על פירוק שומנים, קפאין וכלורופיל).

בנוסף, הצלחתי לראשונה לחוש את כפות הידיים שלי.

תתכוננו, אני שוקל כבר 50 גרם! גם הגובה שלי ראוי להתייחסות: 5 סנטימטרים.

שבוע 12:

הצלחתי לראשונה לחוש את כפות רגליי! בנוסף, משהו מחוספס ומעט קשיח התחיל לצמוח לי בקצות האצבעות של הרגליים והידיים, מעניין איך קוראים לזה. מה שהפסיק לצמוח אצלי ונעלם זה הזנב, והתקיים בי "זנב? לאריות!" בנוסף, אם יציץ עליי רופא, הוא יוכל לזהות אם אני "הוא" או "היא".

שבוע 16:

השבוע שמעתי לראשונה קולות, זו הייתה אימי. כן, אני בטוח. אני שומע אותה ברמ"ח איבריה ושס"ה גידיה, כולל את הנשימות שלה, את קצב הלב שלה, ואת תנועות המעיים שלה. בנוסף, השבוע נפתחה בשעה טובה עונת הכדורגל והתחלתי להתאמן בבעיטות עונשין, בבחינת "בעיטה - אחישנה".

שבוע 17:

הצלחתי לראשונה לחוש את הבטן והישבן שלי.

שבוע 20-25:

מדדתי את עצמי היום והרי התוצאות: גובהי - 15 סנטימטרים. משקלי - 500 גרם. מכובד.

הגעתי לגיל 5 חודשים: התחילו לצמוח שערות על פני כל גופי. אל דאגה, הן ינשרו בחודש התשיעי. הופה, כעת הגעתי לגיל 6 חודשים. החלו לצמוח לי הריסים ושערות הגבות.

שבוע 26:

רק שנייה... "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם פוקח עוורים". אהה... הבוקר פתחתי לראשונה את העפעפיים שלי. עד היום הן היו סגורות ולא ראיתי כלום. האמת, גם עכשיו אני לא רואה כלום. מה זה החושך הזה? שמעתי שיש חוקרים שטוענים שאם מאירים בפרוז'קטור גדול על הבטן של אישה בהריון, העובר מרגיש את הסנוור הזה. מה שבטוח - על אימא שלי עוד לא ניסו את זה. רגע, מה זה? למה העיניים שלי שוב נסגרות?... מזל, הן נפתחו שוב. מה קרה לי? מה אתם אומרים? מצמוץ? שיהיה. כל עשר דקות אני ממצמץ פעם אחת. חסכוני. כשאתם מרעישים לי אני ממצמץ יותר. אז אנא מכם, המעיטו בכך. מה שבטוח, העובדה שהשמיעה קדמה אצלי לראיה, כנראה מלמדת אתי לקראת הבאות, כי בעולם שמחוץ לרחם, חשוב יותר לדעת להקשיב לאחר, טרם נשפוט אותו על פי ראית העין.

שבוע 29:

עוד קצת, עוד קצת... זהו, חייכתי. נוכח המחלוקת בין החוקרים, אני עוד לא יודע להגיד אם אני מחייך כי אני שמח או כי סתם קפצו לי הלחיים לאחור. לא נורא, למדתי בספר החינוך (מצווה טז) כי "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".

שבוע 32:

זהו, ההטענה הושלמה ומשבוע זה אני מצליח לחוש תחושות בכל הגוף שלי! כעת אני באמת מרגיש כמה צפוף פה כאשר אני ממלא את כל חלל הרחם.

שבוע 36:

הגענו בשעה טובה לחודש התשיעי ועליי להתחיל לנוע עם ראשי לכיוון היציאה. נהיה בקשר. רגע, "להיות בקשר" זה לא איחול שמתאים לאחל פה, בנוכחות חבל הטבור. אז נתראה.